היסטוריה

חלק אישי-עיתונאי                                                                                  כתבה על טרור, עיתון חשאי למתנגדי מוסליני.

השנה היא 1924, כבר שנתיים שלמות שאנחנו חיים תחת שלטונו של מוסליני האחראי על רצח של כל מתנגדיו ומי שנחשב למתנגד המשטר נרדף, איך נוכל להיות מי שאנחנו ולהביע את דעותינו, בזמן שמפקחים על כל צעד ועל כל מחשבה שלנו? 

מוסליני לא מהסס לפגוע באופוזיציה ולחסל את יריביו הפוליטיים. ב10 ביוני 1924 המנהיג הסוציאליסטי ג'קומו מטאוטי נשא נאום בפרלמנט שבו מתח ביקורת על תוצאות הבחירות שהתקיימו בצל הטרור והאיומים הפשיסטיים נרצח על ידי המשטרה החשאית. אפילו מנהיגינו נרצחים בכך שמותחים עליו ביקורת, מה נותר לנו לעשות? הרצח שלו מסמל את חיסולם הסופי של סממני הדמוקרטיה, שעדיין נותרו במדינה.  רבים מכותבי עיתון זה נרדפים על ידי המשטרה החשאית ולכן לא אחסוף את מיקומי ואשתמש בשם בדוי רבים מאיתנו נעצרו ונכלאו ללא משפט, הוקם בית דין מיוחד להגנת המדינה, והוא ד ב"פשעים פוליטיים" כאילו שזה פשט פוליטי להביע את דעתנו. עורכי העיתונים החדשים ממונים על ידי הפשיסטים וחלק אחר מאיתנו שמנסים להיות עצמאיים ולהביע את דעותיהם העצמאיות וחושפים את שמם מגורשים מאיטליה או ברחו ממנה לאחר כתיבת הכתבה שלהם לאחר שרובם בורחים מאיטליה הם עדיין נרדפים על ידי הרוצחים.

חלק אישי - חבר בפרלמנט:
מהרגע שמוסוליני עלה לשלטון, הרגשתי שתפקידי כחבר בפרלמנט הולך וקטן, ובהחלט צדקתי, בערך.
זמן מה אחרי שמוסוליני עלה לשלטון הפרלמנט המשיך להתקיים, אך לא באמת היו זקוקים לנו.
האומנם המשכנו להתקיים כמוסד מסורתי אך כבר לו היו לנו כלל סמכויות, נותרנו ללא תפקיד.
ובשנת 1938 הפסיקו להתקיים הבחירות ובאופן רשמי, הפרלמנט פוזר ובמקומנו הוקם " בית הפאשי והקורפורציות".
איך אפשר להתנהל בלי הפרלמנט? אנחנו אלה שמציעים את החוקים במדינה.

כנראה שמוסוליני לא חשב כמונו.

רציתי להתנגד לשלטון ולהביע את עמדתי אך לא יכולתי, טרור תקף את מדינתנו, רק שנים לפני שפירקו אותנו המנהיג הסוציאליסטי ג'קומו מטאוטי נשא נאום בפרלמנט שבו הוא מתנגד ומותח ביקורת על השלטון של מוסוליני, אבל הוא נרצח על- ידי המשטרה החשאית.

אז פשוט לא עשיתי כלום.